Quarantine | Video and Sound Exhibition

Quarantine, Video and Sound Exhibition
Hansen House, Jerusalem (Leper House) , October-November 2013

http://www.netagalazmon.com/galleryDt.asp?item_Id=182&display=exhibitions

טקסט

ארבעים ימי בידוד
אוצרת: נטע גל-עצמון

אוצרת משנה: הגר בריל

אמנים משתתפים: נלי אגסי, עמית ברלוביץ, אורי גרשט, גל ויינשטיין, מיכל חלבין, ליהי חן, יאן טיכי, לי ינור, עפרי כנעני, אייל סגל, עינת עריף גלנטי

לטקסט המלא

התערוכה קרנטינה מוצגת בין כותלי מבנה ירושלמי ייחודי השוכן בלב חורשת עצים בעיר. עד שנת 2000 שימש המבנה בית מחסה לחולי מחלת הנסן (צרעת;Leprosy בלטינית), מקלט וכלא לקבוצת אנשים מכל הדתות שמצאו עצמם מבודדים מסביבתם הטבעית. מלבד הקשר עם הצוות הרפואי, המגע של חולי בית הנסן עם העולם שמחוץ לחומה הגבוהה שהקיפה אותו היה מצומצם ביותר. בחצר גדולה בקדמת המבנה טיפחו החולים משק קטן ובורות מים, שסיפקו את עיקר צורכיהם. גן־עדן וגיהינום בכפיפה אחת.

תערוכה זו, הפותחת את המתחם בזהותו החדשה כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, מקיימת דיאלוג עם עברו ההיסטורי הייחודי של המקום ומהווה עבורי מחווה אישית לשכנים המסתוריים והעלומים שליוו את שנות ילדותי ונעוריי בשכונה הסמוכה למתחם בית הנסן. על השקט הזה שתמיד שרר במתחם השתדלתי לשמור ברוב חלקי התערוכה. עבודות אחרות המוצגות בה משקפות את תחושת הקושי ואולי המחנק שבוודאי הייתה גם היא מנת חלקם של החולים, דיירי בית הנסן.

מקור המושג “קרנטינה” (הסגר) הוא במילה האיטלקית קוורנטה (quaranta) שפירושה – “ארבעים”, על שום ארבעים ימי הבידוד שנכפו בימי הביניים על מלחי ספינות שהגיעו ממקומות נגועי דֶּבֶר, כאמצעי למנוע את התפשטות המגפה הקטלנית שכונתה “המגפה השחורה”.

ההיסטוריה של המגפות קשורה לכל אורכה בהדרה ובבידוד. מישל פוקו דן בספרו “תולדות השיגעון בעידן התבונה” בסימון ובהכתמה של פרט המוגדר כסורר על ידי הקהילה. הוא פורס בספר את משנתו הסוציולוגית־פילוסופית ומראה כיצד מגדירה החברה את גבולותיה ה’נורמליים’ על ידי הדרה והוקעה של ‘שעירים לעזאזל’. בימי הביניים, הוא טוען, סומנו המצורעים לתפקיד זה, ובעידן התבונה היו אלה המשוגעים. “בתום ימי הביניים נעלמה הצרעת מן העולם המערבי. בשולי היישוב, בשערי הערים, השתרעו שממות שהחולי שוב לא קינן בהן אלא שהניחן עקרות ובלתי כשרות למושב אדם למשך תקופה ארוכה. מאות בשנים עתידים מרחבים אלה לעמוד בעזובתם […] עתידים הם להמתין ולקרוא בלחשי-כשף מוזרים להתגלמות חדשה של החולי, להעוויה אחרת של פחד, ולפולחנים מחודשים של טיהור וגירוש”

נקודת המוצא של קרנטינה היא מצבם הקיצוני של אנשים המבודדים באופן פיזי מסביבתם. יחד עם זאת היא נוגעת ברבדים העמוקים והעדינים של חוויית הבדידות והנתק כחוויה קיומית. מקבץ העבודות בתערוכה עוסק בתחושה של סגירוּת (מנטאלית או פיזית), ברגש עדין ושקט של התכנסות פנימה, בהקשבה לקול הנשימות בתוך הרעש. הצגתן של עבודות אלה דווקא במקום שבו תחושת הניתוק הרגשי נבעה מנתק ממשי, פיזי, מטשטשת אולי את ההבדלים בין בדידות הנכפית מחוץ לבין בדידותו של האדם בעולם כמצב נתון.

את תחושת הניכור והבדידות הקיומית, את החוויה שבה המוכר, הביתי, הוא בה בעת גם זר ומאיים, את הזרות השורה בתוך האינטימי תיאר פרויד ב־1919 במסתו “האלבֵּיתי” (Das Unheimliche). באותו עניין כותב אלבר קאמי בספרו “המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד”: “והנה הניכור. אתה רואה כי העולם ‘דחוס’, אתה רואה עד כמה האבן זרה, בלתי נכנעת לנו, ובאיזו אינטנסיביות יכולים לאיין אותנו הטבע או הנוף. במעמקי כל יופי טמון משהו לא־אנושי, והגבעות הללו, רוך השמיים, מתאר העצים, מאבדים ברגע זה ממש את המשמעות הכוזבת שהלבשנו עליהם, ומעתה הם רחוקים יותר מגן־עדן אבוד. העוינות הראשונית של העולם חוזרת אלינו מבעד לאלפי שנים […] העולם חומק מידינו מפני שהוא שב להיות הוא עצמו […] כפי שישנם ימים שבהם אנו רואים מאחורי פנים מוכרות של אישה שאהבנו חודשים או שנים דמות זרה, כן אולי נבקש לנו את הדבר שהפך אותנו פתאום לבודדים כל כך. אך הזמן לא הגיע עדיין. נאמר רק דבר אחד: דחיסות זו של העולם וניכור זה שלו הם האבסורד”.

נטע גל-עצמון

בית הנסן , מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה

בית הנסן, ששימש למעלה מ־100 שנים כבית מחסה מבודד לחולי צרעת, נבנה ב־1887 על ידי הקהילה הפרוטסטנטית בירושלים ותוכנן בידי אחד מחבריה – האדריכל קונרד שיק, מהבולטים בין בוני ירושלים במאה ה־19.

הבית נבנה במקום מבודד, הרחק מחומות העיר, וסביבו הוקמה חומה גבוהה שהסתירה אותו לחלוטין. עם התרחבות הבנייה מחוץ לחומות ירושלים הוקף בית המחסה שכונות מגורים, אך אווירת המסתורין אשר אפפה אותו לא פסקה מלהצית את הדמיון. במשך שנות פעילותו נודע בית הנסן לכול כמוסד סגור, אולם למעשה החולים היו חופשיים לצאת ממנו, והמקום היה פתוח לביקורי משפחות וידידים.

הצוות והמטופלים קיימו משק אוטרקי, הם טיפחו גן ירק רחב ידיים וטיפלו בדיר ורפת קטנים. המשק סיפק לעצמו ירקות, פירות, מים, חלב וצמר. הפרות והצאן רעו בחורשה הסמוכה לבית הנסן ולשטח שעליו ניצב כיום תיאטרון ירושלים. בית המחסה נקרא בעת הקמתו “עזרת ישו” (בגרמנית: “Jesus Hilfe”; השם חרות מעל שער הכניסה למבנה), אך היה מוכר כ”בית המצורעים”. ב־1950 נמכר המקום לקרן הקיימת לישראל, הועבר לניהול משרד הבריאות ושמו שונה ל”בית החולים הממשלתי על שם הנסן” (מגלה החיידק מחולל המחלה). עם הצלחת הטיפול האנטיביוטי במחלה, שהלך והשתפר במהלך המחצית השנייה של המאה ה־20, שוחררו בהדרגה מרבית החולים, ולאחר סגירת האשפוז בשנת 2000 פעל המקום במתכונת של מרפאת חוץ עד לסגירתו הסופית ב־2009.

הבית שוכן בשכונת טלביה ונמנה בין המבנים שיועדו לשימור על שום ערכו ההיסטורי והאדריכלי. בשנת 2009 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להעבירו לעיריית ירושלים לשם שיקומו והסבתו למתחם תרבות. עבודות התכנון והשימור בבית נעשו בין השנים 2011–2013 בניהול הרשות לפיתוח ירושלים בשיתוף עיריית ירושלים והקרן הקיימת לישראל ובמימון המשרד לירושלים והתפוצות.

בית הנסן נפתח בימים אלה כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, הכולל חללי תצוגה לתערוכות מתחלפות, אולם הקרנות, מעבדת סאונד, תערוכה היסטורית, מיצגים אינטראקטיביים מתחום המדיה החדשה, פאב לאב (fabrication lab) ובית קפה. המרכז משמש משכנם של קבוצות אמנים ומעצבים העוסקים באמנות וטכנולוגיה ושל התכניות לתארים מתקדמים באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.

Quarantine, Video and Sound Exhibition

Snow

Ori Gersht, A Breath of Air, 2005

Lee Yanor - Void

Can’t Put My Finger, 2010

OC manja sound

Recess (2009) - excerpt from 10 min

Untitled, 2013

quarantine

AS FAR AS I CAN SEE segment

SAND STORM & LAWRENCE TREE-Preview

Ori Gersht, Dew, 2001

עינת עריף גלנטי | הסתובבות עם קטאלאן, 2011
וידאו, סאונד, 38:0 שנ' לופ
עינת עריף גלנטי | הסתובבות בשלג, 2013
וידאו, סאונד, 11:0 שנ' לופ
עינת עריף גלנטי | הסתובבות בבית החולים הנסן, ירושלים, 2013
וידאו, סאונד, 13:0 שנ' לופ
עינת עריף גלנטי | הסתובבות בטיימז סקוור, 2012
וידאו, סאונד, 08:0 שנ' לופ

Date: