תחושת ההתרסקות והשבר בהגדרת הזהות הישראלית משתקפת בעבודתם של אמנים ישראלים עכשוויים, העוסקים בדימויים טעונים ובתכנים אקטואליים. האמנים בחרו לבטא את התכנים הטעונים של ההווה, באמצעות דיאלוג עם טכניקה עתיקת יומין – הפסיפס. זו תופעה מעניינת במיוחד בשל הניגוד שבין המסרים העכשוויים ל"שפה" הישנה.
תערוכה זו באה לבחון את הצורך של אמנים בישראל להגדיר מחדש את זהותם כמרכיב של המצב הלאומי, להציג בעבודותיהם מטפורה היסטורית באמצעות שאילת אמצעים אמנותיים מהעבר ואולי גם לחתור תחת עצם האפשרות של הגדרת הזהות. נדמה, כי באמצעות הפנייה אל אמנות העבר מנסים האמנים לברר לעצמם דבר או שניים ביחס לזהותם המעורפלת.
הצורך בפנייה דווקא לטכניקת העבודה העתיקה ניתן לפירוש גם כאמצעי פסיכולוגי, המאפשר התמודדות עם מציאות מאיימת על ידי סיווגה כ"נחלת העבר". העבודות המוצגות בתערוכה עוסקות בפירוק הדימוי הפיגורטיבי למרכיביו, או בהרכבה-מחדש של השלם המפורק. הפירוק וההרכבה-מחדש מעצימים, או מחלישים, את הדימוי ובכך פותחים פתח להגדרתו באורח שונה. נדמה כי בדרך זו של שיבוש, פירוק וניסיון לאיחוי מחדש, נשאלות שאלות באשר לאופי הדימויים המתוארים, במעין בחינה מדוקדקת של תופעות לא ברורות.
בדיקות "אנליטיות" אלה מנסות לדלות מידע לא רק ביחס לאובייקטים הנצפים אלא, יותר מכל, ביחס לצופה עצמו.