א'- אוהל, ב'- זה בית | טקסט נלווה לתערוכת יחיד של האמנית טל אמיתי לביא

"…באיזה‪ ‬רגע חדל בית להיות בית? כשהגג מוסר מעליו‪? ‬כשמפרקים את החלונות? כשהקירות קורסים? באיזה רגע‪ ‬הוא נהפך לערימה של פסולת בניין‪? …‬ואז יום‪ ‬אחד מתמוטטים לבסוף קירות ביתך, אבל אם הדלת נותרה‪ ‬על כנה, די לך לעבור דרכה, והנה אתה שוב בפנים‪. ‬נעים ללון תחת כיפת השמיים, אין דבר אם יורד גשם‪, ‬הרי זה לא יכול להימשך זמן רב (1)…"

מטקסט זה יצרה טל‪ ‬אמיתי באחת מעבודותיה מבוך העשוי‪ ‬קוביות – משחק. אותו מבוך מחניק של מילים רוויות‪ ‬חרדה, אכן מעביר היטב את התחושה העולה‪ ‬מעבודותיה.

‬העיסוק בשאלה מתי המקום אותו הגדרת‪ ‬לעצמך כבית, המקום האמור לספק מחסה – ממשי ומופשט‪ – ‬לגוף ולנפש, מפסיק לתפקד כמקום מסתור ומנוחה‪,‬ מתרוקן מתוכנו ומתפרק מתפקידו‪.

בחלוף השנים‪ ‬מתברר כי מוצקותו של הבית הייתה מאז ומעלום מעטה‪ ‬אשלייתי דק בלבד. תשובה לשאלה זו מחפשת אמיתי‪ ‬בנחישות כואבת על ידי עיסוק בחומרים מילדותה. ‬
חקירה זו איננה נעשית על ידה באמצעות נבירה באלבומים או‪ ‬במסמכים משפחתיים, כי אם בחזרה אל המקום ההפכפך‪ ‬והחמקמק של משחקי הילדות.
דרך הטיפול בתכנים‪, ‬בצבעים ובצורות שמילאו את עולם הדמיון הנשכח נדמה‪ ‬כי היא מחפשת אחר תחושת שלמות שאולי ביום מן הימים‪ ‬הייתה קיימת. ‬

המשחק, שבהיזכרות בו מנסה אמיתי‪ ‬למצוא תשובה, הוגדר על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי‪ דונלד ‬וויניקוט (2 ) כ"תחום ביניים", טריטוריה המאפשרת‪ ‬לסובייקט התמודדות "מרוככת" עם העולם החיצון, מקום‪ ‬המספק הפוגה זמנית מהמתח התמידי הקיים בניסיונותיו‪ ‬של האדם כבר‪ ‬משחר ימיו לגשר על הפערים שבין‪ ‬המציאות הפנימית לבין זו החיצונית‪.

למרבה הקושי‪ ‬מתברר כי אותה תחושת שלמות ילדית, שבמבט ראשון‪ ‬נדמה היה כי אם רק נרצה היא ניתנת לשחזור והנה היא‪ ‬פה במרחק קוביית עץ קטנה, אותו מושא געגועים‪,‬ כמיהה ותשוקה אין סופית, מעולם לא היה שם, גם לא‪ ‬בשנים המוקדמות ביותר. שכן כבר אז, מסתבר, קינן‪ ‬הספק המטריד, המבהיל, העיקש. כבר אז שלטה‪ ‬החרדה.

תחושה זו עולה בעבודותיה של אמיתי מהמנטרה האמורה להרגיע כל‪ ‬פחד "הסוף יהיה טוב", משבריריותו ופגיעותו של‪ ‬ארמון החול שיישטף ויימחה‪ ‬ברגע על ידי מים רכים, מסירת הנייר הדקה השטה על‪ ‬פני המים ומועדת להתנפץ על גלי הטקסט "עכשיו יקרה‪ ‬משהו".

‬אותה תחושת חרדה עולה גם מאזכורה של טל‪ ‬את המקום הרב שיוחס במשחקי הילדות למקריות‪ ‬ולאפיוניה המאגיים. כך עולה ממשחק ה"קווה קווה‪" ‬הקובע באופן רנדומאלי את פרטי העתיד האינטימיים‪ ‬ביותר, מעין העלאה באוב תוצרת עצמית, וכך עולה‪ ‬ממשחקי הקלפים,‪ ‬אותה מוצאים בעבודותיה של אמיתי.

ההתרפקות על עולם הילדות מובילה אותה דווקא לעיסוק באופן מוחשי‪ ‬ומיידי בתכנים טעונים אלה ומאפשרת לה ולמתבונן‪ ‬בעבודותיה הצצה דוממת וכואבת למחוזות‪ ‬העבר. נדמה כי אמיתי כילדה מסודרת, מנסה בכל‪ ‬כוחה לשבת בכסא של גדולים ולענות לעצמה על שאלות‪ ‬שאולי נענו כלאחר-יד בתשובה‪ ‬הסתמית "כשתגדלי תביני.." מסתבר כי הבטחה זו‪ ‬ריקה מתוכן. גם עכשיו משגדלה, עדיין איננה‪ ‬מבינה‪.

החזרה למקום הטרום-מילולי בו מושל המשחק‪ ‬מעורר מרבצן, כמו עוגיות המדלן של פרוסט (3) זיכרונות ותחושות שלא חשבה שקיימים‪ ‬עדיין. לחוויות אלה שעבור טל הקטנה היו חסרות‪ ‬מובן ופשר היא מנסה כעת לצקת משמעות ומבנה באמצעות‪ ‬השימוש שהיא עושה בשפה‪.

השפה – מעוז שכלתני‪, ‬סדור ואנליטי בעל חוקיות ברורה‪ ‬וחד-משמעית, אמור לעגן את הכאוס החווייתי בין‪ ‬כלליו (אמיתי משתמשת באותיות דפוס סימטריות כסוג‪ ‬של גריד צורני). מבנים ארכיטקטוניים אלה אמורים‪ ‬היו להכיל את החרדה הקמאית של החוויה שקדמה ליכולת‪ ‬השימוש בשפה. אך עד מהרה גם המילים מתבררות‪ ‬כבית שהינו משענת קנה רצוץ שרוחות רעות מנשבות‪ ‬סביבו. מסתבר כי גם אשליית שליטה זו נידונה‪ ‬לכישלון חרוץ. כך נותרו השאלות והמשאלות‪ ‬הנואשות תלויות באוויר- האם "הסוף" (אכן הוא טוב?!) או שמא עכשיו יקרה משהו?

1.Paul Auster, The Invention of Solitud,. New York: Sun, 1982; London, Faber, 1988
2.Winnicott, Donald, Playing and Reality, London; New York; Tavistock Publications, 1980.
3.Proust, Marcel, Remembrance of Things Past; translated by C.K. Scott Moncrieff and Terence Kilmartin, New York: Vintage Books, 1982.