בתערוכה זו מוצגים מקצת מציוריו החדשים של אלעד קופלר שצוירו כולם במהלך שנת 2009. ציורים אלה אוגדו על ידו תחת השם "אחרי השרב" וצוירו בסמיכות לימי שרב כבדים בארץ. בצרוף מילים זה מהדהד צרוף מילים אחר: ’אחרי המבול’. כבר כאן מסתמן חיבור של ניגודים- המבול והשרב, שתי אפשרויות לקטסטרופה הנובעת משינויים אקלימיים קיצוניים. נדמה כי המציאות החיצונית הקיצונית שאפיינה ימי שרב ואובך משונים אלה השפיעה באופן מידי גם על החוויה התוך- נפשית של קופלר. אלה ואלה מוצאים את ביטויים בציוריו. שמים עכורים ומאובקים סוגרים על אובייקטים דחוסים וצפופים הממלאים את החלל הציורי. העבודות משדרות תחושה קשה של מחנק וחוסר מוצא. הן מרמזות על השינויים האקלימיים המטרידים הקשורים בהתחממות כדור הארץ ועל השפעתם ההרסנית על הטבע כמו גם על בני האדם. גריד צפוף של אלכסונים ומשחקי פרספקטיבה משולבים בציוריו של קופלר עם ציורי נוף. כך מתקיים בעבודותיו דיאלוג מסקרן בין קווים ישרים בעלי אופי שרטוטי טכנולוגי/מכאני לבין אלמנטים אורגאניים בעלי אופי מעוגל ורך (הרים, עצים, יערות, שמים, עננים, ים, עשן…). המתח הנוצר בחיבור דימויים אלה השייכים לעולמות תוכן מנוגדים ממשיג את חוסר האיזון ואת דיס-ההרמוניה בחיכוך שבין הטבעי לטכנולוגי. נדמה כי גם על גבי הבד הם מתחרים ומתנגחים אלה באלה… בציוריו של קופלר בולט העדר נוכחות אנושית. תחת זאת ניתן למצוא בהם לא מעט רובוטים, מכונות ושלדים. כך מוצעת נוכחותו המרומזת של האדם על ידי אזכורו כיצור עתידני (רובוטי) או לחילופין בסימונו כיצור נכחד (בדמותם של השלדים). המרחב המצויר של קופלר מאזכר חללים מנוכרים המדמים קניוני ענק. אלה אינם מתפקדים כאתרי בילוי אלא כמעבדות לשימור וקטלוג סימני חיים מהעבר. בשונה מאופיו של הקניון בסיפור "המערה" של ג’וזה סאראמאגו לא מדובר באתר בילוי בולעני המציע לבני האדם עולם תחליפי של אשליות. אך בדומה לו, גם אצל קופלר מתוארים מרחבים אלה כחללים פוסט-מודרניסטיים מנוכרים שביטלו את האוטונומיה והאותנטיות האנושית והם פועלים מכוח עצמם לקראת תכלית בלתי ברורה…."החל מהיום יהיה הכול לא הרבה יותר מאשר אחיזת עיניים, אשליה, היעדר משמעות, תהיות בלי תשובות…"
