בעבודותיו מרבה קבסה לצייר את עצמו ואת בת זוגו וכן את סביבתו הקרובה. הזוגיות הממוסדת על ידי טקס החתונה וארבעת מעגלי הגדרות המקיפים את הקיבוץ (!) מרבים להופיע בציוריו כסמלים של הגנה ושל חנק. עיסוקו בהם משקף יחס דואלי אל חיי המשפחה המגוננים אך גם מגבילים. החתונה, כמו גם הגדר, מסמנות גבול וטריטוריה ומכוונות לריסון ולשליטה עצמיים. שתיהן משחקות תפקיד במתח שבין הטבעי למתורבת. ברבים מציוריו מהווה הגדר חסם ממשי גם בפני מבטו של הצופה. לצד המגבלות המטאפוריות להן היא מרמזת, הגדר מלכדת את הקומפוזיציה הציורית מאחוריה ויוצרת גריד ממשטר ומארגן. שאלות אלה העוסקות במתח שבין טבע לתרבות ומעסיקות את קבסה בעבודתו נידונו בחיבורו של פרויד תרבות בלא נחת, (1930) שם הוא טוען כי הסדרת החיים בחברה וההגנה מפני סכנות עולה במחיר כבד עבור הפרט אשר חרותו נשללת במידה רבה. חיי התרבות, הוא גורס, כרוכים בהתערבות קיצונית ביותר בתשוקותיו של הפרט ובדיכוי צרכיו ויצריו האינסטינקטיביים ומכאן אי־הנחת בחיי התרבות.
הגרלנדות, שרשראות הנורות הצבעוניות האופייניות לאירועי חוץ ליליים המתקיימים בקיבוץ, מופיעות אף הן כמוטיב חוזר בעבודותיו של קבסה, כמשל להתרחשות שוליים המבטאת כמיהה לזוהר ולתהילה. עבורו הן משקפות את השקרים והעוולות של החשיבה הגרנדיוזית, את התעתוע שבהבטחה לאושר. תפקידן ה"קישוטי" בחיי החברה של הקיבוץ מסמל עבור קבסה גם את יחסו הדואלי אל הציור עצמו, שעבורו הינו פעולה יומיומית סיזיפית המתלכדת עבור הצופה לכדי אובייקט אילוזיוני בעל איכויות דקורטיביות.
הדמויות בדיוקנאותיו של קבסה נחשפות במלוא פגיעותן (לעתים בעירום) אך נדמה כי הן מתחפרות ומסתתרות מאחורי סבך צמחייה או גדר. גם הפנים המצוירים באופן פרונטאלי נגיש לכאורה הנם מטושטשים, מעומעמים, כמו היו מפורקים או שבורים. הפער הזה הכלוא בנגישותן החסומה של הדמויות המצוירות אופף אותן בהילת מסתורין ויוצר תחושה כי הן מתקיימות לעצמן, בתוך קפסולה אניגמטית של זמן ושל מקום.
ברבים מהציורים (במיוחד אולי בפורטרטים הקטנים) מצליח קבסה ליצור תחושת אינטימיות סנטימנטאלית מבלי לייצר אשליה של סנטימנט: בפורטרטים אלה נותר מימד גס וגולמי. למעשה הם מציגים עצמם לרב כדימוי של מציאות ולא כאשליה של ציור נטורליסטי ומציעים מפגש מעניין בין הסנטימנטאלי לבין הגולמי, המחוספס.
