שפה זרה | אסד עזי ומאיר פיצ'חדזה

אסד עזי נולד בשנת 1955 בעיר הגלילית  שפרעם, עיר מעורבת שתושביה דרוזים, נוצרים ומוסלמים. אביו, דרוזי ממוצא סורי, נלחם בשורות "צבא ההצלה" כנגד הכוח הישראלי במלחמת 1948. בתום המלחמה נשאר  בארץ, בכדי להיות בקרבת אחיותיו שנישאו כאן. לימים, כחייל מסור, התגייס ל"משמר הגבול" הישראלי ובשנת 1961 נהרג מפגיעת צלף סורי בגבול הצפוני. אסד היה בן חמש במות אביו, בכור מבין חמישה ילדים. נדודי האב ומותו הטראגי משקפים את בלבול הזהויות ואת קונפליקט הנאמנויות הקשה,  שאיפיין את חייו ואשר ימשיך להתקיים במלוא עוזו גם בחיי ילדיו. אסד הרגיש תמיד שייך רק באופן חלקי לחברה שבה חי. בשפרעם היה בן לקבוצת מיעוט וזכורים לו קונפליקטים קשים שנתגלעו בין התושבים והקרינו על עולם הילדים – שהתקוטטו ביניהם מבלי לדעת על מה. עוד מקור לסיבוך היה מעמדו של אסד כיתום צה"ל, מעמד שהקנה לו זכויות יתר.  בהיותו בן 13 נשלח ללמוד בבית ספר יהודי בקריית אתא. היה עליו להתמודד עם השפה העברית, אותה לא הכיר עד אז, ועם חברת ילדים יהודית-מערבית באופייה. צמיחתו אל תוך זהות אמביוולנטית, חצויה, שייכת/לא שייכת – עיצבה את תודעתו ובוודאי את סגנונו האמנותי. באופן טבעי עולים תכנים אלה מיצירותיו של עזי כאמן בוגר. ניתן למצוא בהם חיבור בין עולמות של תוכן וצורה – שונים ומנוגדים לכאורה: אלמנטים פיגורטיביים מופיעים לצדם של משטחי צבע מופשטים , אורנמנטיקה מוסלמית דקורטיבית לצדם של ציטוטים מתולדות הציור המערבי,  נושאים אישיים- משפחתיים לצד דימויים בעלי אופי מחאתי פוליטי, אומנות ופולקלור, ארכיטקטורה, צבע, צילום ורקמה. אישיותו המורכבת ורבת הסתירות של עזי באה לידי ביטוי גם בעובדת היותו אמן ללא סגנון. (הגדרה עצמית של עזי). לטענתו הוא עסוק באופן סימולטני בעבודות שסגנונן שונה, מחפש תמיד  מהויות "הנמצאות מעבר לצורה". זהותו האוניברסלית של עזי, המתקיימת בין עולמות, מאפשרת לו עמדת תצפית חיצונית מפוכחת, חזקה, בלתי תלויה ובלתי משוחדת. זוהי הפרספקטיבה ממנה הוא קורא לפתיחות תרבותית חסרת היררכיות, לסובלנות ולהומניזם.
גנית אנקורי מציינת  כי חיפושו של עזי אחר זהות, שתסייע לחדד את הגדרתו העצמית, החלה להופיע ביצירתו בשנת 1984, בסדרת ציורי  דיאדות אותם ניתן לחלק לשלוש תמות מרכזיות: ציורים שנעשו בעקבות תצלום החתונה של הוריו, ציורים שלו ושל אמו, בהם נבחנת מורכבות היחסים ביניהם  ודיוקנים עצמיים כפולים, בהם מופיע עזי גם כאמן וגם כמודל. דיוקנים עצמיים אלה, בהם מופיע עזי פעם כסובייקט החוקר-המתבונן ופעם כאובייקט הנצפה, מבטאים את תחושת הפירוק (פרגמנטציה) והדואליות בתפיסת העצמי שלו. עזי מעיד על עצמו כי ריבוי הזהויות שהוא מייצר בעבודותיו נובע מתחושה של היעדר זהות קוהרנטית .
לצד ריבוי דיוקניו העצמיים מרבה עזי  להשתמש בעבודותיו במילים ומשפטים בעברית, ערבית ואנגלית. לצדם מופיעות ספרות שונות- מספרי טלפון שנלקחו מתוך יומנו, מספר תעודת הזהות שלו, תאריך לידתו, מניין  אחיו ואחיותיו. דומה כי הוא מנסה להחיל על עצמו סממני זהות חיצוניים, בהיעדר מקור פנימי שעליו יוכל להסתמך. בעזרתם של סימנים אלה מחדד עזי את זהויותיו השונות- כיתום צה"ל, כאמן ישראלי, כבן העדה הדרוזית, כאח, כבן. אולי המטרה היא לפוגג את  תחושת הכאוס באמצעות סידור המציאות, או לחילופין- לצאת כנגד הטבע האנושי, המתעקש לקטלג אנשים לפי קבוצות שיוך ברורות.
אפשר לציין שלושה צירים מרכזיים בעבודתו של עזי לאורך השנים (לעתים מופיעים צירים אלה במשולב): עיסוק בכפר הולדתו על ייצוגיו השונים (בהקשר זה נזכיר את סדרת הציורים שנושאם חמור ורוכבו, שמתקשרת למיתוס ביאת המשיח), ציורי משפחה (בהם מופיעים דיוקני אביו, אמו, דיוקן עצמי של עזי בילדותו עם אחיו ולאחרונה גם דיוקני אחייניו) ואיזכורים מתולדות האמנות (ציטוטים ומחוות לרותקו, פונטנה, ולאסקז, גויה, פיקסו, מאטיס ואחרים). נדמה כי דווקא העיסוק בתכנים המקומיים ביותר הוא המאפשר לעזי לבדוק את גבולות הציור. הדבקת בדים, ניירות, תצלומים ורקמה על גבי הקנבאס משרתים את עזי במאמציו להחיות את המדיום הציורי ולפלס דרך בבחינת מסגרות עבודה חדשות. "תמיד כשרציתי לבדוק בעיית צבע או קומפוזיציה, חזרתי לנושא המשפחה. במובנים רבים נושא זה הוא מובן מאליו מאחר שהוא נגיש. קל להתחיל איתו בכל פעם מחדש, בתקופות של תחושת ריק.  זה סוג של עוגן. מעבר לכך, נושא הזהות והשייכות העסיק אותי תמיד".

מאיר פיצ’חדזה (1955-2010) נולד בעיר קוטיסי שבגרוזיה, בריה"מ לשעבר, כאחיהן הצעיר של ג’ולייטה ומקבאלה. הוא היה קרוב במיוחד למקבאלה ובעקבותיה החל לצייר (למורת רוחו של האב) בבית העם המקומי. המקום היה להם מפלט מהבית, שאותו זוכר מאיר כמקום קר ומנוכר. האב דגל באידיאולוגיה חינוכית נוקשה, כדברי הפתגם הגרוזיני "תגדל את ילדך כאויב והוא יגדל להיות אוהב" .
מקבאלה ומאיר למדו אצל ראזו ראמשווילי, שנחשב פסל גדול בגרוזיה. הוא זיהה את כשרונם האמנותי והזמין אותם ללמוד ציור אצלו בסטודיו. בביתו של ראמשווילי מצא מאיר מקום חם ומעודד, שם גם למד לאהוב אמנות. אולם בהגיעו לגיל 16 זנח את הציור לטובת חבורות-רחוב שמשכו אותו. בשנת 1973, בהיותו בן 18 עלתה משפחת פיצ’חדזה (מאיר, הוריו ואחת מאחותיו) לישראל והתיישבה באור יהודה. ג’ולייטה, אחותו השנייה, נישאה בגרוזיה ועלתה ארצה מאוחר יותר. מיד עם הגיעם ארצה דאג האב למצוא עבודה למאיר ולאחותו: מקבאלה עבדה בהלחמת חוטים במפעל אלקטרוניקה ואילו מאיר החל ללטש אותיות פליז למצבות. מאחר שלא נשלח לאולפן, היתה זו דרכו ללמוד את האלף-בית העברי. מקץ שנתיים החליט מאיר לשוב לציור. את פרנסתו מצא בליטוש יהלומים, עבודה מכניסה שהותירה בידיו זמן ואנרגיה לציור. אביו, שהיה רצף מבוקש בגרוזיה עבד בריצוף גם בארץ, אבל לא הצליח לשחזר את הצלחתו מאותם ימים. הוא ניסה, ללא הצלחה, את כוחו במסעדנות אך נאלץ  לחזור לעבודת הריצוף. שנים ספורות לאחר עליית המשפחה  ארצה, התאבדה מקבאלה בתלייה ממשקוף חדר השינה של הוריה, והיא בת 29. "בעקבות הטרגדיה", מעיד מאיר, "שיניתי את סגנון הציור שלי, גם בפורמט וגם בתוכן. אפשר לומר כי סגנון הציור שהבאתי אתי מגרוזיה היה סימבולי ורומנטי. אחרי ההתאבדות של אחותי (הלכתי גם ללמוד כשנה בקלישר) העבודות שלי הפכו יותר גדולות, וסגנון הציור נהיה יותר מערבי ומודרני. גם התכנים השתנו. בשלוש-ארבע השנים שאחרי התאבדותה, עשיתי הכל בשביל לא לחזור למקום בו הייתי קודם. עשיתי אמנות על אמנות: עבודות אוטוביוגראפיות בשילוב שפות אמנותיות שונות, ציטטות מתולדות האמנות:  פואנטליזם, מופשט אמריקאי… רק כארבע שנים אחרי הארוע חזרתי לאותם נופים רומנטיים שציירתי בהתחלה, שאותם אני מצייר עד היום. היום אני שוב מצייר בשפה אחת, כמו אז, לפני הטרגדיה…". באמצע שנות התשעים נסע פיצ’חדזה לניו יורק. במזוודה לקח אתו תצלומי משפחה ישנים. "דווקא כשנוסעים רחוק רוצים לקחת משהו מוכר מהבית".  במשך שהותו שם נעשו ציוריו על בסיסם של תצלומים אינטימיים אלה ובאמצעותם חזר אל זכרונות ילדותו. כאילו נחוץ היה לו המרחק הגיאוגרפי בכדי להחזיר את מבטו אל המעגל המשפחתי הקרוב. בעקבות מחלה קשה של בתו חזר ארצה ומאז הוא נע בין ניו יורק לתל אביב. בעבודות משנות התשעים ועד היום נראות הדמויות של פיצ’חדזה כמו "מודבקות" על גבי נוף אניגמטי בדוי בצבעי ירוק/כחול כהים, נוף המהווה רקע לרבים מציוריו. בחלקו העליון מופיעה זריחה או שקיעה (הגדרה של פיצ’חדזה) בצבעים בוהקים של צהוב וכתום. צבעים חמים אלה, המנוגדים לצבעוניות הקודרת של הנוף מתוכו הם בוקעים, מהדהדים גם בפניהן ובבגדיהן של הדמויות המופיעות בחלקו הקדמי של הציור. פיצ’חדזה מעיד על עצמו כי בשנים האחרונות  הוא עסוק במחשבות על תקופת הילדות כמצב בסיסי של חוסר אונים. על בסיסם של תצלומי ילדים, אותם צילם בזמן ביקורו בגרוזיה  ובתורכיה, יצר סדרה של דיוקני ילדים המופיעים גם הם על אותו רקע מונוכרומי כהה, שהוא למעשה פרי דמיונו. אין מדובר בנוף קונקרטי השייך לחבל ארץ זה או אחר, זהו נוף אוניברסלי, כמעט הפשטה של נוף. המשכה של סדרת ציורי הילדים נעשתה על פי תצלומיו של אלדד רפאלי, שתיעד ילדים במצבי מצוקה, בין היתר- ילדים פלשתינים במחנה הפליטים רפיח (2003). " ילדים אלה הניצבים על רקע הריסות בתיהם, חיים במצב קיצוני של חוסר אונים". הוא אומנם מעתיק את דיוקניהם של הילדים בפירוט רב, אך מחליף את הרקע האורבני ההרוס באותו נוף רומנטי המזוהה בשנים האחרונות כטביעת אצבעו. נוף זה "עוקר" את הדמות האנושית (הילדים האלה וכמותם יתר דמויותיו) מכל הקשר נראטיבי קונקרטי, מעצים את תחושת הפגיעות והתלישות האנושית העולה ממנה ונוסך מעטה של עצב וייאוש ביחס לגורלה הצפוי.
מעבר לדיאלוג, המעניין כשלעצמו, בין צייר לצלם , נדמה כי ביטול ההקשר  הפוליטי (הנוכח כל כך בתצלומים של רפאלי) והמרתו בחיבור לעולם הפנימי-הביוגרפי של פיצ’חדזה, הופכות את חווייתו של הצלם לחלק ממאגר זיכרונותיו הפרטי של הצייר, משל הועתקו הדמויות מאלבום ילדותו.

הגלריה לאמנות אום אל-פאחם

יצירותיו הנדירות של פיצ'חדזה נחשפות לראשונה // כתבה על התערוכה "שפה זרה" | מאקו mako