פרחי אדמה | אליס קלינגמן

גלריה החדר, תל אביב | אוקטובר - דצמבר 2010

בתערוכת צילום ומיצב בודקת אליס קלינגמן את הקשרים המורכבים שבין אדם למקום. חייהם של קבוצת אנשי שוליים חסרי בית המתגוררים בשטח הפקר בחורשה על גבול תל- אביב יפו  משמשת עבור קלינגמן נקודת מוצא למחשבות על החיבור שבין אדם לסביבתו. תחושת הפסטוראליה העולה במבט ראשון מעבודותיה מתבררת במהרה כשיקוף של חיי עקירות ותלישות חברתית וכלכלית. כך, אל הנראות הראשונית הפתיינית של עבודותיה המשדרות ויטאליות ויופי, מחלחלות תחושות פחד ואי נוחות מטרידה. פגיעותם של דרי המקום משוחזרת בסטודיו של קלינגמן באמצעות החומרים אותם היא אוספת בשטח- ענפי עצים, רגבי אדמה, אצטרובלים. רגע לפני שאלה מאבדים את קיומם הקונקרטי בעולם הממשי, הם מתועדים בעזרת המצלמה ומקבלים משמעות חדשה. ההתבוננות המרוכזת של קלינגמן  בהם ותיעודם נעשים כאמצעי התמודדות עם אובדן ואולי מתוך פנטזיה של הצעה לגאולה.  החיבור שלה אל המקום על תושביו, מעידה קלינגמן, נעשה באופן הדרגתי ונמשך כשש שנים. "בהתחלה הבחנתי בהם מבחוץ, בעברי בכביש הראשי הנושק למקום. רק כעבור זמן רב התחלתי לצלם. בהתחלה נכנסתי עם האוטו והתבוננתי, עם הזמן התגברתי על תחושת הרתיעה והפחד עד שלבסוף נכנסתי עם מצלמה וחצובה. כיום אני מייצרת במקום סטודיו מבוקר. יש ימי צילום שמתחילים בשמונה בבוקר ומסתיימים בצהריים.."

היפה והכאוב, הרומנטי והקשה חוברים בעבודותיה של קלינגמן למקבץ דימויים המקיימים דיאלוג רפלקסיבי גם עם תולדות האמנות. הציור הרומנטי של תחילת המאה ה 19  שביטא התפעמות מיפי הטבע ופראיותו, הציור האימפרסיוניסטי של סוף המאה  ה 19 שהציע התבוננות ישירה בטבע- גישות אלה מאוזכרות ביודעין ביצירתה של קלינגמן, אולם בעבודותיה הן טבולות בתחושת כאב קיומי…

קלינגמן, בדומה לציירים האימפרסיוניסטים, חוזרת שוב ושוב לאותו מקום ומתעדת בעשרות עבודות את האור המתחלף ואת פיסות החיים בטבע. השמות אותם היא מעניקה לעבודותיה מאזכרים אף הם את שמות הציורים האימפרסיוניסטיים באופן היוצר הזרה ומבוכה בשל הקונטרסט שבין יפי המקום וההרמוניה העולה לכאורה מהחיים בו- לבין מציאות החיים הקשה של אלה שמצאו בו מחסה, חשיפותם ופגיעותם.

חבצלות המים של קלוד מונה מהדהדות היטב בפרחי האדמה של אליס- מיצב ריצפה העשוי כפפות סניטריות לבנות מסיליקון שטבלו באדמה שהתקשתה. הכפפות המשמשות אמצעי בידוד המאפשר חוסר מגע וסטריליות מופיעות כניגוד לחיוניותן הנצחית של חבצלות המים המעודנות. המים בעבודה זו הם נוכח נעדר המאזכר את החיים דווקא בהקשר לנצחיותו של המוות.