אתמול כשהים היה שטוח | צילה לויטנגר

גלריה החדר, תל אביב | ספטמבר - נובמבר 2011

Zilla Leutenegger, When Yesterday the Sea Was Flat

דיוקן עצמי– רישומי אור וצבע

צילה לויטנגרילידת 1968, היא אמנית שוויצרית החיה ופועלת בציריךרישוםפיסול ווידאו מתחברים בעבודותיה לכדי יצירה שלמה והרמונית המותחת את גבולותיו של כל אחד מסוגי מדיה אלה ובוחנת את אזורי המפגש ביניהםאת תפקודיהם האחד ביחס לשני ואת יחסי הגומלין שבין דומימד לתלתמימדעבודותיה מתקיימות במרחבי הביניים החמקמקים שבין ריאליה לפנטזיהבין פיקציה למציאותבין משחקיות למלנכוליהבין בדיה לזיכרוןהן מתאפיינות באיכות של חלום ובאווירה אגדתית של בדידות שקטה.

השילובים בין סוגי המדיה בעבודתה של לויטנגר (המגדירים יצירה כמו "שק אגרוףכמיצב), מחברים באופן יצירתי ומפתיע את שטיחותם של רישומי הקיר עם תנועתם של "רישומי הוידאו". כך מקבל המדיום הרישומי הקלאסי ביצירותיה איכויות חדשות של חיות ותנועהלטענתה של לויטנגר,באמצעות "רישומי הוידאוהיא בודקת את גבולות הקיום של דמות מוקרנת הנעה בתוך מרחב פיסי מוגדרכמו גם את איכויותיו של אור המקבל אפיונים של חומר.

ברבות מיצירותיה של לויטנגרמופיע הדיוקן העצמי בתצורה של קרני אור בלבד– כדימוי המוקרן על הקיר ונעור לחיים בחשיכהדימוי זה מייצר פורטרטים עצמיים אינטימיים ופיקטיביים בוזמניתהופעתו כ"רישום אורמתעתע על קירות חלל התצוגהמאזכר את משל המערה של אפלטון1ו מעורר שאלה לגבי המציאות ויכולתנו לתפוס אותה.

לויטנגר יוצרת בעבודתה מופע תיאטרלי בעל אופי מתוחכם ומעודן.

אופיין המינורי של הפעולות המתוארות ברישומים המוקרנים כמו גם ברישומי הצבע בעבודות הנייר בתערוכה מחדדים את תחושת היופי המתקיים בפשטותבחוסר השלמותבבאנליה.

ההטעיה והתעתוע הנם אלמנטים מרכזיים ביצירתה של לויטנגראל מול עבודותיה מתעוררת בקרב הצופה תחושה של היקסמות ופליאה. "הפליאה היא זו אשר מביאה אנשיםומעולם הביאה אותםלהתחיל להתפלסף"…(אריסטו). עבודותיה של לויטנגר אכן מעוררות מחשבות אודות מעמדו הקיומי של האדם בעולםיכולתו ליצירת קשר משמעותי עם זולתו ואודות מידת ממשותם של חייו.2

את עבודותיה מאפיינת לויטנגר כעוסקות בניסיונות להצליחבכישלונות ובחלומות. "הזמנים בהם אני משתדלת במיוחד להצליחאלה הזמנים בהם אני נכשלתהיא מעידה. "הכישלון הנו מרכיב חשוב בעבודתיהרישומים שלי משדרים חולשה וחיפוש תמידיאני משתדלת להיות כנה ככל שאוכל בזמן העבודהאולי משום כך עבודותיי משדרות תמימות ילדית".

עוד מעידה לויטנגר על כך שהיא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר מראות של תנועה יומיומית שגרתית וכן אחר מצבים של העדר ונוכחותאותם היא יכולה לתרגם למונחים של גראפיקה ועיצוב חלל.

למרות החזרתיות שבהופעתה העצמית של לויטנגר בעבודותיהבשל האופי הקווי המינימליסטי בו היא משתמשתדמותה נראית אוניברסאלית,כמעט אנונימית למראה. "הסיבה היחידה בשלה אני מציגה את דמותי שלי בעבודותיי היא שאינני רוצה להקרין (מונח הפועל במקרה זה יפה תרתי משמעאת דמותי שלי על מישהו אחר … באופן כללי אני יכולה לומר כי אני עובדת עם דמותי שלי במטרה לשחזר את חוויית ה להיות לבדהדבר הקשה ביותר הוא לא לשחק תפקידאני משתדלת להשתמש בגופי כבמדיום אמנותי באופן ניטראלירגיל למראהמישהו פעם אמר כי סוד החיים טמון באמנותכך גם אני מרגישה…"

נטע גלעצמון

מיתוס בעל משמעות אלגורית המנתח את המצב האנושי. המערה מייצגת בסיפור מטאפורי זה את עולם התופעות הממשי שלדידו של אפלטון הנו עולם אילוזיוניסטי של בערות וחושך. הצללים המוטלים על הקיר ובוקעים מאורה של מדורת תמיד מתווכים לגיבוריו (אסירים הכבולים בשרשראות למערה משחר ימיהם) את העולם שמחוצה לה, זה המתקיים מעבר לחומה. הקולות הבוקעים מהעולם שבחוץ נדמים לשוכני המערה כבוקעים מהקיר…

בהתאם לאידיאל היווני העתיק, האמנות בכללותה נתפסה בעיני אפלטון, כבעלת כוונה אילוזיוניסטית שכן תפקידה ליצור אילוזיה אצל הצופה, או יותר נכון- דלוזיה (מצב של הזיה- אשליה מלאה). כתוצאה מן המצבים הדלוזיוניים האלה, סבר אפלטון, נגרמת לצופה התרגשות שיסודה בהטעיה.

דילוג לתוכן