עצם עמלני | סשה סרבר בשיתוף יונה סרבר

מקור השראתם של פסלים אלה של סרבר במסורת פיסולית דתית ארוכת שנים, שנולדה בימי הביניים והתחדשה בתקופת הרנסנס. הפסלים המדיאבליים המוקדמים אותם הוא מצטט (המכונים "רליקס"), נוצרו כחפצים קדושים ושימשו ככלי קיבול שנועדו לשימור ולאחסון שרידי קדושים. מעצם היותם טעונים בסימבוליקה קדושה, היו ועודם מוקד עלייה לרגל למאמינים וצליינים נוצריים. העמלנות והשקדנות המאפיינת את יצירות ה"רליקס" של סרבר, מייצרת נראות של חפצים פונקציונאליים ייעודיים בהתאמה לרפרנס ממנו הם שואבים את השראתם. יחד עם זאת האובייקט האמנותי מיוצר כפטיש, כחפץ פיקטיבי בלתי רציונאלי המתקיים לשם עצמו בלבד. עובדת היות פסליו של סרבר כלי קיבול ריקים מתוכן ממחישה את תפיסותיו באשר לאידיאות (דתיות ואחרות) אותן הוא קורא כשקריות, כמוליכות שולל.

סרבר מעיד כי סקרנותו ביחס לאובייקטים המפוארים מימי הביניים (אובייקטים שהיו עשויים כסף וזהב ומשובצים באבנים יקרות) נובעת מעיסוקו רב השנים בטקסיות שבמוות, בקבורה ובהנצחה. תמות מרכזיות אלה ביצירתו מופיעות באופנים שונים גם בעבודות מאוחרות יותר שלו, דוגמת מיצב המצבות שבנה לזכר הוריו.2 ייתכן כי הזמנתו של סרבר את בנו בן העשר, להציג לצידו בתערוכה זו העוסקת בדרכו האמנותית כמו גם בשאלות של חיים ומוות, ניתנת לקריאה בשני מישורים- מחד היא מאפשרת אמצעי לדיבור פנים אמנותי רפלקסיבי של האמן על פועלו ומאידך מתפקדת כמשאלה אנושית בניסיון התמודדות עם סופיותו של המוות. כך נדמה כי דיאלוג זה של סרבר עם בנו יונה על במת האמנות מאפשר לו לא רק להביט לאחור אלא גם להיאחז בעתיד…

סשה סרבר, נולד בשנת 1973 ועלה ארצה בשנת 1992 ממולדובה. בוגר הקולג' לאמנות על שם רפין, קישינב. מרצה בבצלאל, שנקר ומנשר, חי ועובד בתל-אביב. זוכה פרסים רבים, ביניהם פרס עידוד היצירה, מפעל הפיס וקרן רבינוביץ.

גלריית החדר נסגרת – מסיבת סיום // קול קורא